פיצה היא מנה איטלקית לאומית, שהיא פשטידה פתוחה על קרום דק או עבה. בגרסה הקלאסית, המילוי הוא עגבניות ושכבת גבינת מוצרלה. נכון לעכשיו, פיצה היא אחת המנות הפופולאריות כמעט בכל מדינות העולם.
ההיסטוריה של הפיצה
מנות דמויי פיצה ידועות כבר זמן רב. האב-טיפוס שלו היה קיים בקרב היוונים והרומאים הקדומים - עוגות עגולות ועליהן מילויים שונים.
בשנת 1522 הובאו עגבניות לראשונה לאירופה ואב טיפוס של פיצה איטלקית הופיע בנאפולי. כ- 50 שנה לאחר מכן הופיע המקצוע - "פיציולו". נציגי מקצוע זה עסקו אך ורק בהכנת בצק פיצה.
יש אגדה על האופן שבו הופיע אחד מסוגי הפיצה הפופולריים ביותר, מרגריטה. המתכון נוצר ונקרא על שם אשתו של המלך האיטלקי אומברטו הראשון, מרגריטה מסאבוי.
נכון לעכשיו, ישנם 13 סוגים רשמיים של מאכל זה והמספר הגדול ביותר של וריאציות שלהם.
בצק פיצה
חובבי פיצה רבים מכינים אותו בבית. יכולה להיות כמעט כל מילוי - העיקר שיש בו עגבניות וגבינה. אבל הבצק חייב להיות "נכון".
בצק קלאסי עשוי מקמח וקמח חיטה דורום, שמרים, שמן זית, מלח ומים. הבצק נלוש ביד, מיישר ומרדד בשכבה של עד 0.5 ס מ.
בנוסף לבצק הפיצה הקלאסי, משתמשים לעתים קרובות במצות, בצק שמרים ובצק עלים. סוג הבצק האחרון משמש בעיקר להכנת פיצה מתוקה עם פירות, שאינה כוללת מרכיבים שומניים.
מספיקים חלב או מים, קמח ומלח בכדי להכין בצק בלתי מצה דק. כל הרכיבים נלווים על ידי הוספת שמן זית או צמחי בסוף ממש.
המתכון לבצק שמרים שונה רק בכך שמוסיפים שמרים לחלב חם או למים, והבצק עצמו מותר להתרחק מעט.
לא משנה באיזה בצק משתמשים להכנת פיצה, ישנם מספר כללים שיש להקפיד עליהם.
בחר קמח פיצה עם תכולת גלוטן גבוהה. במקרה זה הבצק ממנו יתגלה כאלסטי והמוצר ישמור על צורתו היטב.
יש לסנן ולנקות את הקמח עצמו מפני זיהומים לפני הלישה. ניפוי יהפוך אותו לרפוי ואוורירי.
יש לערבב מים ושמן זית בקערה נפרדת. השמן צריך להיות בכבישה קרה וללא מרירות.
יש ללוש את הבצק לאורך זמן רב כך שלא ייווצרו גושים. אין צורך להוסיף תבלינים או טעמים אחרים למסה - הבצק רק מדגיש את טעם המילוי. בעקביות, הוא צריך להיות חלק ומהודק, מעט דביק לידיים וגמיש.
